ראיון

שמואל ויהודית, תושבי אחד הפרברים. הם חדשים יחסית בשכונת המגורים. אולם שמם כבר התפרסם. יהודית היא מטפלת מבוקשת שההמלצות עליה עוברות מפה לאוזן. "היא באמת אוהבת את הילדים!" ומי לא רוצה מטפלת כזו. יהודית עובדת בכל שעות היום, היא פנויה לילדים בלב ובזמן.

לא תמצאו בראיון המובא כאן טיפים להקל על הטיפולים או שיטות להפחית כאבים מסיבה פשוטה: מסיבה רפואית שמואל ויהודית אינם יכולים לטפל. ביקשנו לשמוע על התמודדות בתוך התמודדות ואיך מצליחים ככה להמשיך לחייך ולהיות כתובת חמה כל כך לילדי השכונה. יהודית מסרבת לחלוטין להגדיר את עצמה גיבורה או מיוחדת ומזהירה אותנו מפני עומס תארים. היא הסכימה לחשוף את עצמה רק כדי להראות למי שיכולה לטפל שיש דברים קשים מן הטיפולים עצמם, ולשתף את מי שחווה ניסיון דומה במה שהיא מרגישה. את התארים שתצמידו לה אתם אחרי שתקראו את הדברים נותר לנו רק לדמיין.

ש. מהם מקורות הכח שלכם?

שמואל: הקהילה וספרי חסידות.

יהודית: אנו משתייכים לחסידות בה מקובל לשאול כל דבר את הרבה. זכינו למקור כוח אדיר. זה מחזק אותנו ומנחה את דרכינו. האדמו"ר שלנו סבור כי כן צריך לטפל ומכוון אותנו למצוא יועץ רפואי שיבדוק כיצד והאם זה אפשרי. ואני מדגישה שתמיד כדאי להיות צמודים לדעת תורה, גם למי שאין אדמו"ר, כי לא מפסידים מזה. כשהתחלנו את מסע הברורים אמר הרב לבעלי דבר שמחזק אותנו מאד ולדעתי הוא חיוני לכל זוג: להימנע מהאשמות. אין 'בעיה שלי' 'בעיה שלך'- אלא, זהו ניסיון שנתן ה' לשניכם. העצה הזו עוזרת לא רק ביחס לשני אלא בעיקר ביחס לעצמי, למנוע האשמה עצמית. אולי יכולתי לעשות כך או כך, אולי נהגתי לא בסדר...

ש. בעבר טיפלתם וכעת בשל שינויים במצב הרפואי אתם מנועים מלטפל. כמי שהיה בשני הצדדים נסו להסביר את ההבדלים.

שמואל: לכל מצב יש את עבודת ה' שלו, תמיד השתדלנו לעשות את מה שצריך, ומה שה' שואל מאתנו. וכמו ההבדל בין י' בתשרי וי"א בתשרי שבהם הדרישות שונות לגמרי, בכ"ז בשני המקרים צריך לעשות את המקסימום כדי למלא את רצון ה'.

יהודית: גם כשטיפלתי, הטיפולים היו יותר טכניים כמו מעקבים ולא הגעתי לשלבים מתקדמים. ובכל זאת, ניכר ההבדל. כשמטפלים- מרגישים שעושים משהו, התחושה היא שאנו עושים מה שאפשר ועל זה אנו מבקשים שה' ייתן את ברכתו, אבל כשלא מטפלים, אנו מונחים לגמרי בידיו ומרגישים בחוש שהוא יחליט מה טוב עבורנו. אני לא בדרגה שהצלתי לשמוח כשאסרו עלי לטפל- - - - וכשהתחיל הדיון בנושא הייתי מאד אמביוולנטית בגלל המחלוקת בין הרופאים (הגניקולוגים אמרו שצריך לטפל, ואילו הרופאים מהתחום שלי אמרו שאסור). העדפתי לא לטפל ולהמתין בשקט מהצד. אולם, כשלא עשיתי כלום, הרגשתי ריקנות וזה היה מאד מאד קשה. ואז הגיע שלב נורא נוסף: הזהירו אותנו שההריון עצמו מסוכן. היינו ממש בשוק.

ש. מה חיזק אתכם?

יהודית: האמת? שום דבר! הייתי חלשה לגמרי ולחלוטין לא חזקה. ההרגשה הייתה איומה. בעלי נכדו של אחד מגדולי ישראל והוא נקרא על שמו. אותו גדול היה אוכל אצל סבי וסבתי כשהיה נמצא בחו"ל. רק עליהם הוא סמך. והנה כעבור שנים התחתנתי עם הנכד. מין סגירת מעגל. וכשהגיעו ההוראות החדשות הרגשתי נורא. מן תחושה שהשרשרת היפה הזאת תיעצר אצלנו. מצד שני מעניין לציין שגם בימים הקשים האלו, כשבאו לראיין אותי, אמרתי: תבואו עוד חודשיים, אולי אז יהיו לי מטענים חדשים. כלומר,כבר אז הרגשתי שיתכן שבהמשך אצליח לעמוד על הרגליים.

שמואל: גם מצב קל ניתן לקבל קשה ולהגיב עליו בצורה נוראית. רואים אנשים מסביב מטמוטטים מהתמודדות פשוטה, ואחרים שמחייכים גם למול התמודדות קשה מאוד, ההסתכלות משפיעה.

ש. מה יש לכם לאמר לגבי היחס של הסביבה?

שמואל ויהודית: תלוי במצב הרוח. אם יש מצב רוח טוב נראה לנו שמה שעושים זה בסדר ואם לא- כל מה שיעשו או לא יעשו יראה נגדינו. למעשה, אנחנו קובעים איך להתייחס אל הסביבה וממילא איך לקבל את מה שהיא גורמת לנו.

יהודית: כשרציתי לפתוח את הנושא עם חמותי שהיום אני די פתוחה איתה בעניין, נתתי לה כמה מחוברות "כעת חיה" שתקרא ותכנס לענייניים. באחת החוברות היה סיפור על חמות שאמרה לכלתה שיש לה הרגשה שיהיו לה ילדים רק אחרי שהיא, החמות, תלך מהעולם. כשחמותי החזירה לי את החוברות היא אמרה לי: אני מקווה שלא תחכי עד אז, כי אני לא מתכוונת ללכת מהעולם כל כך מהר- הצורה בה את מקבלת את הדבר ומשדרת אותו לחברה, כך היא מגיבה כלפייך. בשבת אופרוף של גיסתי, טיילנו יחד כל הגיסות עם ילדיהם והן דברו על הבגדים של הילדים. אחת מהן סיפרה שהיא קבלה את הבגד מהשוויגער. שאלתי אותן: "למה אני לא קיבלתי כלום?" הן ענו לי: "איפה הילדים שלך?" עניתי להן: "נסעתי לחגוג, השארתי אותם בבית"... למחרת, אחד הילדים של גיסתי, קיבל חום והתחילו לדבר על נושא רפואת הילדים, מתי ללכת לרופא, מתי רק לתת אקמול וכו'. התערבתי ואמרתי להם: "אני רצה עם כל בכי לרופא"... צורת הדיבור הזו עוזרת לי מאד. כך אני מרגישה שאני בעניינים. במעגל הקרוב שלי יש לי כמה חברות איתן אני יכולה לדבר בחופשיות על כל מה שקורה לי, אבל אני לא מעוניינת לחשוף את עצמי לפני כל שלושים השכנים וכל המשפחה המורחבת. אני בוחרת את מי לשתף ואיך.

ש. היית רוצה להחליף את הנסיון הזה בנסיון אחר?

היו לי בחיים עוד ניסיונות לא קלים, כך שהשאלה היא שאלה לא קלה. אבל כשהייתי היום בקורס ושמעתי אחת שואלת את השנייה אם בעלה שומר לה הילדים והיא ענתה 'בעלי במקום טוב מאד בצל השכינה'. הרגשתי שיש דברים גרועים אולי יותר. בבית אני מרגישה שהניסיון שלי הוא נורא, בחוץ – רואים עוד מצבים קשים.

ש. פגשנו אותך בקבוצת תמיכה מה תוכלי לספר עליה?

אני נמצאת בקבוצה כזו ונהנית מאד מאד, אבל הנשים שם כמובן – מטפלות. ובזאת אני מציעה להקים קבוצה לנשים שאינן מטפלות. המארגנת תבורך מן השמיים.

ש. איך את מרגישה בעבודתך עם ילדים?

לא מפריע לי. אני מוצאת בזה המון סיפוק וטעם. הם כמו הילדים שלי. פעם נכנסתי לחדר וילד אחד לא מצא אותי על ידו. הוא קרא לי 'אמא, אמא'. התרגשתי. אני אכן, באמת אוהבת את הילדים ונהנית להיות איתם.

ש. אלו טיפים ועצות יש לכם להקל על אחרים?

שמואל: החכמה היא לעשות תמיד מה שה' רוצה מאתנו, לחיות עם מה שיש ולהסתכל במבט כללי על החיים, המטרה אינה מקדשת את האמצעים.

יהודית: לדעת לקבל את המשבר. לתת לעצמך להרגיש את הכאב. תביני את עצמך. לדעתי, מותר בהחלט, בתקופת ההלם הראשוני ובתקופות קשות במיוחד להזניח קצת את הבית ופחות להשקיע בדברים שתמיד חשוב להשקיע בהם ובאמת להרגיש את הכאב והצער כי אכן, זה מצב עצוב. ואחר כך להתחיל בתפילות במילים שלך. סיפרה לי חברה שהיתה בקבר רחל, עמדה שם אשה שבכתה בקול רם ושמעו אותה אומרת שוב ושוב בנעימה: "אבא תעזור, אבא תעזור" בטון מתחנן שהצליח לגרום לכולם לבכות. זו צריכה להיות צורת הפנייה לאבא, בשפה שלנו. הרב פינקוס זצ"ל מביא על כך משל לרופא צעיר שהופקד לשמור על מחלקה קשה בלילה. בבוקר הוברר שחולה אחד נפטר, השני גוסס ומצבם של עוד כמה החמיר. הרופא הובא למשפט על ההזנחה, ושם טען להגנתו: מה יכולתי לעשות? איך יכולתי להשתלט על הכל? אני רופא צעיר ובסך הכל בן אדם אחד? ענו לו: לא היית צריך להשתלט, על זה התביעה. היית צריך להעזר, להזעיק עזרה ולהשתמש במספרי החרום. אנחנו לא אמורות ולא יכולות להתמודד לבד. חובתנו לפנות לאבא בשמים שיעזור בהתמודדות.

קבלי תמיכה ממי שיכול לתת אותה. תמיכה מקצועית מאנשים שמבינים, תמיכה ממשפחה, מידידות או מכרות שיכולות לעזור, בתשלום או בלי. ועוד דבר חשוב: אל תצטערי על שבזמני חוזק ביקשת עזרה ובזמן חולשה ביקשת עזרה. זה מה שמרגיע כשעצובים וקשה, זה האקמול לנפש ואין להצטער כשהשתמשו בו, כמו שלא מצטערים על תרופה שלוקחים בזמן מחלה.

האתר נבנה ע”י “שפת העיצוב” סטודיו לגרפיקה - תש"ע