יש תקוה - אירועים מחיי מטופלת

תקוה

בניגוד לדעה הרווחת, אני דווקא אוהבת את כל הסיפורים המרגשים שכותבים עלינו בעיתוני סוף השבוע, בעלוני הפירסום, בספרים השונים ובשאר מאגרי המידע. תמיד יש לסיפורים האלה כותרת צורבת ומרגשת, משהו בסגנון ”הם עוד יחייכו“, ”השמש תזרח מחר“, ”שיר הכאב“, בעימוד מסוגנן. את הסיפור מלווה תמונה צבעונית חדה של ילד מדהים. התמונה הזו מעלה דמעות דווקא למי שכבר יש לו ילדים והרבה. לו, כבר לא יהיו ילדים כאלה, לנו לעומת זאת, דווקא יש סיכוי... בכל פעם שאני פוגשת בסיפור כזה שכתבה אותו צעירה ממוטטת הנאבקת על כל רעיון להשיג עוד מימון להוצאות המטרנה השוטפות והיא מתארת במיליון דימויים את חיינו המרים, את הדמעות והעצב, החסר והתסכול, אני גוזרת אותו בעדינות מהעיתון, מצפה בניילונית (תיכף תבינו למה), רושמת תאריך ומתייקת בקלסר מיוחד ששמור למטרה זו, בשידה שליד המיטה שלי. אני לא קוראת מיד את מסע המלל השפיך הזה, רק שומרת מספיק רחוק מספיק קרוב.

ואז בוקר אחד מגיע זמנו. אני קמה באיחור כי התחשק לי להתכרבל עוד קצת ביום חופשי. הבית נקי ומריח, הקטנים לא לכלכו, על השידה (הנ“ל) מחכה לי תרמוס אישי עם קפה חם שבעלי הכין (הוא קרא לאחרונה ספרים של הרב שמחה כהן וקיבל על עצמו להתחזק. לפעמים הוא מצליח). בריכה! זה מה שקורץ לי עכשיו. אני מתארגנת ויוצאת לשחות, בחזור אני קונה משהו חם לארוחת צהריים (אנחנו רק שתיים אז אני יכולה לפרגן), שוב נחה ומארגנת, ונזכרת שהערב יש לו, לזה שהכין לי קפה בדיוק הבוקר, יום הולדת! יש לי מספיק אנרגיות כדי להחליט להפיק א י ר ו ע מושלם, כזה שייחקק לטווח ארוך, שנה לפחות, שאז בערך, לפי החשבון שלי יש לו שוב את המאורע הזה. פתחתי את ’מאכלים חלביים‘ של מייזליק, בוחרת את העוגה הכי מסוגננת. הקרמתי מרק, בזקתי קימל, מילאתי לזניות, ערבלתי מוס בתנועות עטיפה, עיטרתי בעדנה בדובדבן חי, עיטרתי בנענע, מרחתי במעגליות, פרסתי בעדנה, טיגנתי בחמאה, הקצפתי בשמנת, והייתי מאושרת. לאיזה עוד בעל בעולם, תגידו לי בכנות, חוגגים יומולדת 29 אלגנטית כל כך?? אני מוכנה לחתום שחצי מהחברים שלו בכלל לא מציינים את המאורע הזה כי יש להם עוד אלף וחצי דברים על הראש, ולחצי השני עושים איזה טקס מאולתר בארוחת ערב עם כדורי שוקולד שנמעכו בידיים מזיעות וציורים עקומים על הקיר... שחררתי אנחת הנאה קטנה. הנה יש לנו לפחות את זה. נוכל לנסוע עוד הערב לכותל בלי לספור מונה מתקתק של בייביסיטר, נוכל לשוחח בשקט בלי בכיות של שיניים, בלי נקיפות. הרגשתי שהיום למשל, הוא יום טוב. טוב מאד. וגם לנו מותר פה ושם ימים כאלה!

יצאתי לקנות כמה פריטים חסרים והסתחררתי. הרחבה הייתה הומה אדם. עשרות ילדים משולהבים משחקים, אמהות צעירות כל כך משתרכות אחריהם עם ביס מהסנדביץ‘, שיאכלו. עברתי שם בין הספסלים בבגד נקי ומגוהץ והרגשתי משופדת. המבטים, הקריצות ויותר מכל - האנחות המיוסרות על מר גורלי שהובלעו בחשאי. וכשנגשתי לקבוצת משוחחות והן החליפו במהירות נושא הרגשתי סוף סוף מסכנה.

זה הזמן לקלסר!!!
נמלטתי בזריזות הביתה כולאת דמעות חצופות. פתחתי את הקלסר והתחלתי לקרוא עד כמה אני בעצם מסכנה. ”אין טביעות אצבעות על הקירות“ - היה רשום במגילת ה א ו מ ל ל ו ת , הנהנתי בראשי והמשכתי להזרים את הדמעות. ”הבית שקט יותר מידי“, פרטה במתק לשון הסופרת, ואני מתלעלעת בבכיי. הגברתי את הזרם... נכון! אכן אני מסכנה! איך התעלמתי מזה? למה?? איך נתתי לעצמי לחייך הבוקר, לשמוח, להרגיש טוב? הרי ”רק אני והוא, רק אני והוא“ כך כתוב בסיפור ההוא, זה כל כך נכון ואני עוד חושבת שיש בזה לפעמים דברים טובים?? בכי שטף את כל כולי. מעיינות נגרו מעיני (כך היה כתוב שם שצריך לעשות). במצב הזה פגש אותי בעלי בערב. הבית הפוך, לכלוך איום במטבח ואשה מיוסרת ממררת בבכי. אפילו כדורי שוקולד לא היו לו….