השמש השוקעת הותירה פס אדום באופק. ילדות אדומות לחיים גוררות חבלי קפיצה ומסכמות בהתלהבות את המשחק. ילדים מיוזעים עושים סיבוב אחרון באופניים. אימהות צעירות אורזות את שיירי ארוחת הערב ואוספות את זאטוטיהן מהנדנדות. אישה אחת, לבושה היטב, עם תיק על כתפה, פוסעת על המדרכה בשלווה, כאילו לא נוגעת לה כל התכונה הזו. ערב שגרתי של חולין, דומה לכל הערבים שקדמו לו בתשע השנים האחרונות, זה כבר חלק מהנוף השכונתי. יש את העגלות, יש את האופניים, יש את הילדות בנדנדה ויש אותה שחוזרת מהעבודה בשש בערב. אפילו דקירת הכאב שלה היא כבר חלק מהשגרה. הרבה דברים השתנו במהלך השנים הללו. ילדים בגרו והלכו לישיבות, ילדות שקפצו בחבל עלו לסמינר, נערות הפכו לאימהות. נראה שאצלה דבר לא השתנה. אך לא. גם אצלה חל שינוי. לא שינוי, מהפך. לפני חמש שנים, בערב של חולין בדיוק כמו הערב, מצאה בתיבת הדואר את חוברת "כעת חיה". היה זה מספר ימים לאחר שעשתה מנוי לעיתון עליו שמעה מפי אישה שפגשה במסדרון בית החולים במהלך טיפול. אם תידרש להצביע על הרגע בו החל המהפך להתרקם, הרי זה הרגע בו סיימה לקרא את אותה חוברת "כעת חיה" הראשונה. רגע נוסף של מפנה נרשם במפגש הראשון של נשות "כעת חיה". פתאום מצאה במה לרגשות הכבושים, למחשבות הכמוסות ביותר. רגעים מרוממים נוספים נאספו כיהלומים אל נשמתה בהרצאות וערבי החיזוק מטעם "כעת חיה". תמורה עצומה חלה בהשקפתה על עצמה ועל חייה. היא לא עוד אישה מסכנה ועצובת עיניים שההמתנה קורעת נתחים מנפשה, היא לא עוד אישה שעוברת טיפולים מייסרי גוף ונפש, היא לא לבד, היא לא לבד. כמותה יש עוד נשים גיבורות רוח, אחיות לצרה אך גם למזור המוגש להן בזכות ארגון "כעת חיה" וכולן, כולן, חברות ביחידת העילית של צבא ה'.
