יותר מידי

בת ציון

אני זוכרת את הלילה ההוא היטב. אינני יכולה לשכוח. בחוץ השתוללה סערה כמלחמה של ממש. ברקי פגזים ורעמי תותחים. הגשם הכה על החלונות בכוח כמכונת ירייה, והרוח ביקשה לשבר את הכלים. ובפנים – בחדר השינה הקטן שלנו, שמעולם לא נעשה צפוף מידי בעטיה של עריסה, התחוללה סערה לא פחות דרמטית, שלא היה לה מה להתבייש מול חברתה שמחוץ לחלון. עיניים בורקות בזעם לא נשלט, רעמי כעס, גשם של דמעות ולשון מצליפה ללא רחם. רוח של מחלוקת מבקשת לשבור את הקור, לקעקע עד היסוד. זו הייתה המלחמה הקשה שבכולן.

שבע שנים אנחנו כבר נשואים. שבע שנים עקרות, ריקות וקרות. מקובל לומר שכשאין ילדים הקשר בין הזוג נבנה יותר ומתחזק, אבל מסתבר שהוא לא נבנה מעצמו, עובדה, אצלנו לא היה שלום. אולי שלום קר לעיתים, אך פעמים רבות פרצו קרבות, ואני מאמינה שעוד רבים כמונו חיים כך במתח ובחוסר שלווה. כבר בשנה הראשונה גיליתי את הפערים בינינו, וידעתי – לא לאיש הזה התפללתי. היה זה לאחר שחלפו להם שלושה חודשים זוהרים ומרוממים, ספוגי חיוכים ואושר. שלושה חודשים בהם התהלכנו טפח מעל הקרקע, ועוד חודשיים אחר כך חביבים וידידותיים. אבל אז הגיעה הנחיתה. א - - - ח!! למה היא כל כך כואבת? מה זו – התרסקות? יום אחד גיליתי שהאיש שמולי לא כל כך חכם כמו שהאמנתי. וכוכב אחד נפל. ובהגיע יום ההולדת שלי, כשמונה חודשים אחרי החתונה, לא האמנתי, אבל הוא לא קנה לי כלום! לא ברכה, לא פרחים, לא תכשיט. פשוט כלום!! הוא כל כך קר ומרוחק, אמרתי לעצמי. עוד כוכב אחד נפל. וערב אחד הוא אמר לי מילה לא במקום וקלטתי שהוא לא מבין אותי. ממש לא. לא פעם נפגעתי ממשפט חד שהוא אמר. וכך נפל עוד כוכב. ועוד כוכב. ועוד... וחופת השמים עטורת הכוכבים שתחתיה הלכנו שבועות ארוכים, הפכה להיות סתם שחורה וריקה.

אז חיכינו שיבוא ילד והוא יהיה הכוכב שלנו, הראשון בסדרת צבא הכוכבים שעוד יבואו. אבל הוא לא הגיע גם כשמלאה שנה לנישואינו. לא חגגנו, משום כך, את יום הנישואים הזה. ומאז ועד היום, כל יום נישואים הוא יום אבל עבורנו. רציתי ילד. בכל מחיר. רציתי ללכת לרופא שייתן לי כדור ואז אהיה בהריון. הייתי בטוחה בכך. אך לא ידעתי - אפשר כבר לצאת לדרך? לאן אלך? עם מי אתייעץ? לא עם בעלי, הוא לא מספיק חכם להבין את הקושי. הוא בטח יבטל אותו בהינף יד כדרכו ויאמר: ”רק שנה עברה, חכי קצת...“, אז לא אמרתי לו כלום. רק ביררתי בקופת החולים לגבי רופאה גניקולוגית וקבעתי תור. ואז סיפרתי לו. וראה זה פלא. הוא אמר בדיוק את מה שחשבתי: ”למה עכשיו? עברה רק שנה, בואי נחכה עוד קצת. ה‘גדולים‘ אומרים לחכות שנתיים לפחות.“ ’נו‘, אמרתי לעצמי, ’ידעתי שהוא לא יבין. הוא אף פעם לא יוכל להבין אותי, והוא לא מספיק חכם כדי שאעשה כדבריו. ובכלל, הזמן דוחק. אחרי שיהיה לנו ילד הוא כבר יודה לי‘. הלכתי לבד לרופאה. אחר כך באו ימים של בדיקות מורטות עצבים, ימים של מתח ובכי, ולא יכולתי לדבר ולספר לו הכל. כלומר, כן סיפרתי, אך לא שיתפתי אותו במה שמתחולל בתוכי. הוא לא ירצה להבין, חשבתי, הוא יצחק ויאמר: ”אמרתי לך“. ובסוף, משקיבלה הרופאה את התוצאות המעולות של הבדיקות, שאלה אותי: ”ומה עם בדיקות לבעלך?“ ידעתי שהוא לא ישתף פעולה, אז חדלתי מללכת אליה והתמלאתי כעס עליו. וכעס מוליד ביקורת, ונרגנות, והתפרצויות חוזרות ונשנות. והתגובות לא אחרו לבוא, והאוירה התעכרה. וככה עברו עוד חודשים ארוכים וריקים. ואנחנו התרחקנו. רחקנו מאוד. וכל חודש שחלף בלי להביא בכנפיו בשורות חדשות רק הרחיק בינינו יותר.

חיכיתי רק להריון. זה הסיכוי היחיד לקשר בינינו, חשבתי. דמיינתי את עצמי הרה, ובעלי עוטף אותי בחמימות ובדאגה לשלומי (הוא יודע לעשות זאת?) ורציתי, כל כך רציתי להרות. התפללתי ובכיתי: ”ה‘ אתה רוצה שנתחבר, שנתאחד, שנתקשר. תן לנו ילד ותראה שהכל יהיה בסדר!“ ומשום מה תפילותי לא נענו. וכך עברה עוד שנה תמימה. ולאחריה, לאחר לחץ ושכנועים רבים, עבר גם בעלי בדיקות מבדיקות שונות. ואז גילינו, שהבעיה באמת, כמו שאומרים – אצלו. הקרע בינינו רק הלך וגדל. ”אתה רואה?“ הזדעקתי, ”הבעיה אצלך. לו היינו בודקים זאת לפני שנה כבר יכולנו להתחיל לטפל!“ ובעלי הביט בי במבט קר ורחוק. ושתק. עכשיו הוא כבר הסכים לכל טיפול שמותר הלכתית, אך לא היו הרבה כאלה. הרופאים הביטו בנו ברחמים ושלחו אותנו מאחד לשני. וגם הרפואה האלטרנטיבית לא נתנה פתרונות מעשיים לבעיה. נתקענו. שלוש שנים אחרי החתונה וכבר אין לרופאים מה להציע. ומה שכן מציעים – לא עוזר בכלל. עובדה, אין לנו ילדים! ”רבונו של עולם!“ בכיתי כל לילה לתוך הכרית ”יותר מיד קשה לי! יותר מידי מר! גם שנות ציפיה ארוכות וריקות! ובנוסף לכך גם אין לנו זה את זה! אין שלום בית! ואין כלום! אבא!“ זעקתי, ”תגאל אותנו.“התחלתי לומר תהילים.

כל רגע פנוי קראתי פרקי תהילים. ולמרבה הפלא – בעלי לא. הוא אפילו שאל אותי פעם: ”למה את אומרת כל הזמן תהילים?“ לא עניתי רק הסתכלתי עליו במבט תמה וחשבתי לעצמי: ’הוא מוזר, האם הוא באמת לא מבין מדוע?!‘ והמשכתי להגיד תהילים. ככה עברו השנים. שנה ועוד שנה. ואני ידעתי בתוכי – רק כשיהיה ילד, מצבנו ישתפר. לא רבנו כל הזמן. אפשר לומר שהיו גם ימים חביבים למדי לשנינו. אבל כל זה עד שהגענו אל ה“נושא“ שלנו. כאן – היינו מרוחקים מאוד. לא שיתפתי אותו ברגשותי. לא דיברנו אף פעם על הרגשות המלווים את מצבנו. הוא התכנס באבלו, הסתיר את יגונו העמוק והלך לכולל כשצהלתו על פניו. ואני המשכתי לומר תהילים, ובתוכי זועמת: ’למה הוא לא מנחם אותי? למה הוא לא אומר תהילים יחד איתי? לא מחזק אותי במילים של אמונה ובטחון? למה הוא כזה קר ונוקשה?‘ פעמים רבות מצאתי את עצמי רותחת מכעס פנימי, שעות ארוכות של חוסר אונים ובכי. ’ריבונו של עולם! זה יותר מידי בשבילי! לא מספיק שאין לי ילדים, אין לי עם מי לחלוק את הקושי???‘ ואז – הגיעה המלחמה הגדולה, קצת אחרי יום הנישואים השביעי שלנו. הלכנו לישון מתוך כאב עצום. ’שבע שנים לא בנינו מאומה!‘ חשבתי לעצמי. ופתאום פרצה מפי תפילה חמה: ”רבונו של עולם, תכוון אותי לבנות את הבית שלי. תכוון אותנו לחיות חיים נכונים! אני רוצה בית שלם! אני רוצה שלום בית! תראה לי את הדרך!!“ מעולם לא ביקשתי ככה. תמיד ביקשתי ילדיםוהייתי בטוחה שהשלום בית יגיע. ובלילה הזה כמעט לא ישנתי. לא ביקשתי ילדים. ביקשתי שלום ושלוה, אהבה וקשר של קיימא. והקב“ה שמע לתפילתי.

בשבועות שאחר כך הצטרפתי לשיעור ”הבית היהודי“ עם אשה יקרה מאוד כדי להכין כלי לסיעתא דשמיא בתחום הזה. והדברים נגעו ללבבי. הרבנית שלומית לא דיברה על ילדים, היא התמקדה בזוגיות, ’כאן העבודה העיקרית‘ היא הדגישה. החלטתי שאין לי מה להפסיד אם אפתח בפניה את כל הקשיים שלי. הרבנית, אשה חמה וחכמה, פינתה לי מזמנה. הביטה בי והקשיבה לכל מילה, תוך שהיא מהנהנת בראשה. חשתי שהיא מבינה אותי ופרצתי בבכי של הקלה. ”מה דעתך שאכתוב לך?“ היא הציעה פתאום, ”מידי שבוע אכתוב לך תשובה, כיוון חשיבה, אנסה להראות לך דרך באמצעות המכתב, ואת תוכלי לקרוא שוב ושוב. להפנים, לשאול, ולחיות את הדברים.“ ה‘ שמע לתפילתי. מכאן ואילך החלו חיי להשתנות. לאט לאט, בתהליך איטי ומייגע.. אבל התחלתי לבנות את ביתי סוף סוף... התחלנו להתכתב, ואת צרור המכתבים אציע כאן בפניכם, כדי שכל אחד ואחת מכם יוכל להתקדם ולבנות עוד את חיי הנישואים שלו, מכל מקום שבו אתם נמצאים.